החלטה
(בקשת רשות להתגונן)
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה על סך 90,114 ₪. בהתאם לכתב התביעה הנתבעים 1 עד 3 פתחו חשבון אצל התובע וחתמו ביום 22.9.08 על מסמכי פתיחת חשבון לרבות קבלת אשראים. הנתבעים 2 עד 4 חתמו על כתב ערבות ללא הגבלה בסכום להבטחת התחיבויות הנתבעת 1. הנתבע 5 חתם על כתב ערבות לפיו הוא ערב לכל חובות הנתבעים עד לסכום 150,000 ₪. בחשבון הנתבעת 1 הצטברה יתרת חובה בסך 88,861 ₪ ליום 22.1.10, ובצירוף ריבית מגיע הסך הנתבע לסכום התביעה.
הנתבעים הגישו בקשות נפרדות למתן רשות להתגונן, ולהלן פירוט טענותיהם, באבחה בין הנתבעים.
טענות הנתבעת 2: ביום 31.8.08 נקשרה עם הנתבעים 3 עד 4 בהסכם שיתוף והקצאת מניות לגבי הנתבעת 1 (להלן – החברה). מדובר בחברה שניהלה חנויות לממכר תכשיטים, וההסכם היה ידוע לתובע. בהתאם לאותו הסכם נקבע כי התחייבויות החברה עד ליום 31.8.08 יחולו על הנתבע 4 ויסולקו על ידו בסמוך למועד חתימת ההסכם. הנתבעים 2, 3, 5 נפגשו עם מנהלת הסניף, גב' גאלה, ועדכנו אותה בהסכם ופרטיו ובהתחייבויות הנתבע 4 לסלק את החוב. גב' גאלה ביקשה מהם לחתום על מסמכי פתיחת חשבון, והם הודיעו לה כי לא יהיו ערבים לפרעון יתרת החובה שהיתה באותו מועד על כ – 90,000 ₪ וכי ערבותם תחול רק לגבי יתרת חובה לאחר סילוק חוב זה על ידי הנתבע 4 ואילך. לטענת הנתבעת אמרה מנהלת הסניף שהדבר מקובל עליה, אך אין מנוס מחתימת מסמכי הערבות כמקובל, ועל סמך דבריה עשו כן. רק בדיעבד נודע כי הנתבע 4 לא עמד בהתחיבותו ולא פרע את החוב בחשבון. לדרישת הבנק לפרוע את החוב חזרה הנתבעת 2 כי התחייבותה היא רק לאחר סילוק אותה יתרת שהתחייב נתבע 4 לפרוע. לטענתה , אחי הנתבע 3, שוחח עם מנהלת הסניף שאמרה לו כי בדעתה להסדיר את החוב מול הנתבע 4. הואיל והנתבעת התחייבה לפרוע רק את התחיבויות החברה העודפות מעל יתרת החובה במועד חתימת הערבות ואלו אינן עולות על הסכום, כאמור יש לדחות את התביעה כנגדה על הסף.
טענות הנתבע 3: גם הוא חוזר על הטענה בדבר התחייבות הנתבע 4 לסלק את החוב כפי שעמד ביום 31.8.08. גם הוא מאשר כי התקיימה פגישה אצל גב' גאלה, מנהלת הסניף, וכי הנתבעים לקחת אחריות רק על מה שיתרחש בחברה מאותה נקודה והלאה, וכי היא אמרה להם שאין בעיה והדבר מקובל עליה. על סמך הצהרתה זו חתמו על מסמכי פתיחת החשבון החשבון והערבויות בלי להעמיק בהם, שכן, סמכו על דבריה. הוא טוען כי לאור דבריה ומצגיה של מנהלת הסניף, הרי שהתובע עושה שימוש שלא בתום לב בכתבי הערבות על מנת לתבוע את הסכומים.
טענות הנתבעים 4 ו – 5: התצהיר הוגשה על ידי הנתבע 5 שהינו בנו של הנתבע 4. לא הוא ולא אביו לא היו בבנק ולא חתמו על שום בקשה לפתיחת חשבון, קבלת אשראי או מתן ערבויות בתאריך 22.9.08 או במועד מאוחר יותר, שזהו המועד בו חתמו הנתבעים 1 עד 3 על מסמכי פתיחת החשבון. מסמכי הערבות עליהם מבסס התובע את התביעה הם ישנים שפג תוקפם. הנתבע 5 לא היה בעל מניות ולא דירקטור בחברה ואילו אביו, הנתבע 4, עשה כן עד ליום 31.8.08. בסמוך לתאריך זה קיבל התובע הודעה על שינוי בהרכב הדירקטוריון והוא ידע או אמור היה לדעת כי זכויות החתימה בחברה הועברו; הא ראיה שהתובע פתח חשבון לחברה, נתן לה אשראי, ועל מנת לסלק את חובות הנתבע 4 לבנק עד לאותו מועד הועברו סכומים שונים לכיסוי החוב (פירוט בסעיף 47 לתצהיר). לאור תשלומים אלו ידע התובע כי בא הקץ לערבות הנתבעים הללו. לדבריו, פקידת בנק בשם לילך אישרה טלפונית כי לא הוא ולא אביו יהיו ערבים מעתה והלאה בגין הערבות. הנתבע 4 אינו אזרח ישראל אלא תושב לטביה, אינו יודע עברית כלל. התובע החתים אותו, בנוכחות הנתבע 5, על מסמך מבלי להסביר לו על מה הוא חותם, מה משמעות הכתוב ומה המשמעות המשפטית של המסמך. מעולם לא הוסבר לו כי מסמך זה מהווה ערבות תקפה גם לאחר העברת מניות השליטה בחברה לנתבעים 2 ו – 3 ולאחר שחדל לכהן כדירקטור. במועד פתיחת החשבון על ידי הנתבעים 2 ו – 3 לא היו חובות לבנק והחשבון היה ביתרת זכות ובהתאם להסכם בין הנתבעים זכויות וחובות החברה הועברו לנתבעים 2, 3. הוא ואביו מעולם לא הסכימו להמשיך להיות ערבים לחובות שנוצרו לאחר ספטמבר 2008, ולאחר מכן לא עשו כל שימוש בחשבון. הם לא קיבלו מהתובע מעולם הודעות בדבר פיגורים בתשלומים ולא נתנו הסכמתם להעניק אשראי ולהגדיל את החוב. הנתבע 5 טוען כי מעולם לא התכוון להיות ערב לחברה שאין לאביו שליטה בה, אינו מנהל בה ואינו מוסמך לחייבה מול הבנק.
לא מצאתי כי יש הגנה של ממש לנתבעים 2 ו -3. בהתאם להסכם ולאמור בתצהירים היה על הנתבע 4 לסלק את התחייבויותיו, לרבות החוב בבנק עד ליום 31.8.08, ואכן אין חולק הן מדברי הנתבעת 2 בחקירה הנגדית והן ממסמכי הבנק כי ביום 31.8.08 עמדה יתרת החשבון בזכות. משמע, התחייבותם של נתבעים אלו, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירם, נכנסה לתוקף, כלומר שהם אחראים לכל חוב בחשבון שיתהווה לאחר תאריך זה. מטעם זה, איני סבור כי יש חשיבות לטענה בדבר המצגים הנטענים מצד מנהלת הסניף, שכן, גם אם מצגים אלו היו , הרי עובדתית עמד הנתבע 4 בהתחייבותו. הנתבעת 2 שינתה פתאום את גירסתה וכאשר הוצגו לה חשבונות הבנק בחקירה הנגדית, נתפסה לתאריך האחרון בו הופיעה יתרת חובה, הוא יום 26.8.08, והסיטה את הקבוע בסעיף 25 בהסכם שבין הנתבעים ליום זה. אף שמותר בשלב זה לקבל טענה בעל פה כנד מסמך בכתב, הרי שבענין זה נראית לי גרסת הנתבעת 2 מאולצת ביותר ודינה להדחות: הנתבעת 2 סומכת בסעיף 6 לסיכומיה על תצהירו של הנתבע 3, שלא נחקר בחקירה נגדית, וטוענת כי יש לקבל את תצהירו כמות שהוא וכי אין חולק כי תצהירו מגלה הגנה לכאורה. אם נלך בקו זה, של הנתבעת 2, הרי שגרסתו של הנתבע 3 בתצהיר היא שהתאריך הקובע הוא 31.8.08. אף בסיכומיו טוען הנתבע 3 כי התחייבותו חלה לחובות שיוצרו החל מיום 1.9.08, ובכך יש לחזקה את המסקנה כי אין ממש בטענת הנתבעת 2 כי התאריך הוא מוקדם יותר (טענתו בתחילת הסיכומים כי מדובר בתאריך מוקדם יותר, אינה מתקבלת על ידי שכן עומדת בסתירה לסעיפים אחרים בהמשך הסיכומים, ונראה שנולדה בדיעבד על מנת ליישבה עם גרסת הנתבעת 2). יש לדחות את גרסת הנתבעת 2 שהופיע לפתח פתאום בחקירה הנגדית כלא סבירה, ושאינה מצדיקה מתן רשות להתגונן.
הטענה בסיכומים כי על פי הפסיקה החדשה אין לקבל את תדפיסי חשבון הבנק כראיה לכאורה, אינה יכולה לעמוד, שכן, כאשר היה נוח לנתבעת 2, היא דווקא הסתמכה, במהלך החקירה הנגדית, על התדפיסים שהוצגו לה כדי לטעון כי בעצם התאריך הקובע מבחינתה הוא 26.8 ולא 31.8.
טענות הנתבעים 2 ו – 3 לענין גילוי לערב, פתיחת חשבון חדש, התחייבויות עתידיות וכל טענה שלא נטענה בתצהירים, הריהן כהרחבת חזית אסורה ולא אדרש להן.
הנתבע 3 אמנם לא נחקר על תצהיר, אך תצהירי שני הנתבעים הללו דומים למדיי בטענות ההגנה ולכן הדברים שנאמרו לעיל עד כאן, יפים גם לגביו, בשינויים המחוייבים. גם הוא סומך טענותיו, פחות או יותר, על כך שהתחייבותו חלה החל מהמועד הקובע, ומשהוכח כי באותו מועד סולק החוב נשמטת הגנתו. גם כאן, אין לטעמי משמעות לטענה כי מנהלת הסניף ידעה והסכימה כי הנתבע יחוב מהמועד הקובע והלאה, שכן לא רק שהוכח כי החשבון עמד באותו תאריך ביתרת זכות, אלא, שהסכום הנתבע הוא ממילא ביחס לתאריך המאוחר לאותו תאריך קובע. זאת ועוד: אף בחינת דפי החשבון מראה כי ביום 10.9.08 עמד החשבון ביתרת זכות וכך גם ביום 25.9, 2.10 – כך שמדובר בחובות שהתהוו לאחר מכן. לפיכך, לגבי נתבעים אלו דין הבקשה להדחות.
באשר לנתבעים 4 ו – 5 : אכן, הנתבע 4 עמד במחויבותו כלפי השותפים – הנתבעים האחרים (ככל שהדבר נוגע לחוב בבנק), אך עולה השאלה הכיצד יש בדבר להשליך על מערכת יחסיו עם התובע ? אשר לנתבע 4, היה עליו להגיש תצהיר שכן מרבית הטענות העובדתיות נטענו בשמו, ואין בתצהירו של הנתבע 5 כדי להסביר מדוע הוא נותן תצהירו גם בשמו של אביו.
בהתאם להוראות התקנות בקשת רשות להתגונן יש לתמוך בתצהיר ערוך כדין (ראה תקנה 205 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984). מטרת צירוף התצהיר היא אימות הגנתו של הנתבע , שכן בדרך זו מונעים מהמבקש להעלות טענות שאין להן כל שחר. משכך וכאשר התביעה מוגשת על ידי מספר נתבעים, אין בכך בכדי לפטור אחד מהם מהחובה להגיש תצהיר, שכן ההנחה היא כי הימנעות מהגשת תצהיר נועדה למנוע חקירתו (ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מ(2) 333, 335ד). הכלל הוא שהמבקש עצמו צריך להגיש תצהיר מטעמו ולו כדי לתת הסבר מספיק למסירתו של התצהיר ע"י אדם אחר (י' זוסמן, סדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 672).
במקרה דנן לא ניתן כל הסבר להעדר הגשת תצהיר מטעם הנתבע 4 ותוצאת אי הגשת התצהיר, בעיקר כאשר הנתבע 5 מצהיר מעלה טענות עובדתיות אישיות, הינה כי יש לדחות את בקשת הנתבע 4 שכן הוא חייב לאמת את הגנתו בתצהיר ואי צירוף התצהיר מכשיל אוטומאטית את הבקשה. מדובר בפגם היורד לשורש הבקשה לרשות להגן (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית עמודים 388-389 וכן ראה ע"א 456/66 גלבר נ' טורנר).
נתבע רשאי לתמוך את בקשתו לרשות להתגונן בתצהיר של אדם אחר וכך להימנע מהגשת תצהיר ומחקירה, אך זאת בהתקיים נסיבות חריגות כגון: מקרה בו העובדות הרלוונטיות לבקשה ידועות לנציגו של הנתבע, טוב יותר מאשר לנתבע עצמו. חשוב לציין כי במקרה כזה יש לצרף הסבר שיניח הדעת מדוע אינו עושה תצהיר וכי העובדות ידועות למי מטעמו. במקרה דנן, לא נטענה כל טענה כמפורט לעיל ולא ניתן כל נימוק להיעדר התצהיר. אדרבא: הנתבע 5 אמר בעדותו כי אביו מגיע מעת לעת לארץ לביקורי משפחה. משכך, ובהיעדר הסבר מניח את הדעת לאי הגשת תצהיר, דין בקשת הנתבע 4 להידחות.
בצדק מציין התובע בסיכומים כי הנתבע 4 הוא השחק המרכזי בתיק, והיה עליו ליתן תצהיר מטעמו, בפרט כשעולה טענה לאי הבנת המסמכים עליהם חתם בבנק; למצער, היה על בנו לפרט בתצהיר את המניעה ממתן תצהיר מטעם הנתבע 4, וטענה כזו לא עלתה. מכשול השפה בודאי שאינו נימוק לאי הגשת תצהיר. בנקודה זו יוער כי טענה זו של הנתבע 4 נראית לי קלושה שכן, לגבי הסכם שיתוף והקצאת מניות, שנערך בין הנתבעים, ואשר עליו משיתים כולם את טענותיהם – לגבי הסכם זה, לא העלתה טענה כי הנתבע 4 לא הבין אותו או את משמעותו. מדובר בהסכם מורכב וסבוך לא פחות ממסמכים הנחתמים בבנק, וה"סלקציה" שעושה הנתבע 5 בשם אביו, ביחס להבנתו או אי הבנתו מסמכים מסויימים, מוקשית ומאולצת בעיניי.
הנתבע 5 אינו כופר בערבותו ואישר בעדותו כי לא הודיע לבנק על הפסקת ערבותו ואף לא העביר לבנק טופס הודעה שינויים בהרכב הדירקטוריון ואף את הסכם שיתוף המניות לא מסר. וכן לא הראה כי פעל לביטול ערבותו בדרך כלשהי. גם הטענה כי מדובר בכתבי ערבות שפגם תוקפם נטענה בלא פירוט ובלא תימוכין משפטיים לטיעון זה. טענותיו (וגם טענות אביו) מכוונות יותר כלפי הנתבעים האחרים ולא כלפי הבנק. במיוחד הן הטענות בדבר מילוי התחייבויות הנתבע כלפי הנתבעים 2, 3. אכן, כלפי הנתבעים האלו עמד בהתחיבויות, אולם, הכיצד יש בהסכם בין הנתבעים כולם כדי לחייב את הבנק או לקשור אותו בדך כלשהי ? נראה כי עסיקנן בסכסוך בין בעלי מניות ושותפים לשעבר אשר כל אחד מהם מטיל על משנהו לפרוע את החוב לבנק, כאשר לבנק אין כל נגיעה לסכסוך זה. מחלוקות אלו דינן להתברר בין הנתבעים לבין עצמם.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשות ומחייב כל אחד מהנתבעים בהוצאות הבקשה והדיון בסך 1,800 ₪. התובע יגיש בתוך 7 ימים פסיקתא לחתימה.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"א, 23 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.